<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן א'</h1>
<h2>דף יח.</h2>
ופותקין מים לגינה מערב שבת עם חשיכה והיא מתמלאת והולכת כל היום. דכל מלאכה שנעשית מאיליה בשבת, מותר. וכן מניחין מוגמר תחת הכלים והם מתגמרים מאיליהן. ומניחין גפרית תחת הכלים ומתגפרין מאיליהן כל היום כולו. ומניחין קלור על גבי העין, ואספלנית על המכה עם חשיכה ומתרפאין והולכין כל היום כולו. ויש קלור שמניחין לכתחלה אפי' בשבת, כדאמ' בפרק שמונה שרצים (ק"ח, ב') שורה אדם קלורין מערב שבת ונותנין על גבי העין בשבת. וההיא מיירי באדם בריא. והכא שלא התרנו אלא משחשיכה הוא בחולה, וגזרה משום שחיקת סמנין. ושורין דיו וסמנין עם חשיכה והם נשורין והולכין כל השבת. ונותנין צמר ליורה ואונין של פשתן לתנור והן משהין והולכין כל השבת, ואין גוזרין על האונין דלמא יחתה בגחלים דזיקא קשה להו, וצמר ליורה בשאינה על גבי האש, דליכא משום שמא יחתה בגחלים. ופורשין מצודות לחיה ולעופות ולדגים עם חשיכה והם ניצודין כל השבת. וטוענין בקורת בית הבד ובעיגולי הגת, והמשקין זבין מאיליהן. ומדליקין את הנר ואת המדורה מערב שבת והיא דולקת והולכת כל השבת. ואין נותנין חטין לריחים מבערב כדי שיטחנו בשבת מאיליהן. וכתב ר"ח ז"ל מפני שמשמיעות את הקול, דהלכה כרבה לגבי רב יוסף דאמר הכי. ואע"ג דרי"ף ז"ל סובר כרב יוסף דאמר דהטעם משום שביתת כלים, והילכך הואיל וב"ה לית להו שביתת כלים, אידחיא ההיא דאין נותנין חטים. ויותר טוב להחמיר כר"ח.
<h2>דף יח:</h2>
ואמרו, לא ימלא אדם קדרה עססיות ותורמוסין או חבית של מים ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה וישהה אותם, ופי' הר"ם ב"ם ז"ל שאלו וכיוצא באלו אע"פ שלא בשלו כל עיקר, כתבשיל שלא בשל כל צרכו הוא ואסור לשהויי, והטעם מפני שאין צריכין בשול הרבה ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר. ודעת הר"מ ב"ם ז"ל היה בזה הפירוש מפני ששנה עם אלו לא ימלא נחתום קיתון של מים והמים אינם צריכים בישול אלא מעט, ונפקא מינה לזה הפי' דאסור לאנוחי דגים ע"ג האש לבשולינהו ערב שבת עם חשיכה. הואיל ובישולם אינו קשה, דילמא אתי לחתויי בגחלים. דלאלתר בעי להו. ומיהו הפירוש הנכון מה שפירש רש"י ז"ל שתורמוסין ועססיות צריכים בישול הרבה כמו שאמרו ז"ל (עי' ביצה כ"ה, ב') קשה כתורמוס, ולפיכך אע"פ שהן חיין שמא יחתה בגחלים לאוכלן למחר, לפי שאין כל היום וכל הלילה די להן. וקיתון של מים דקתני גביהו כיון שהוא מניחן כדי ללוש בהן למוצאי שבת גזרו שמא יחתה בהם בשבת כדי שיהיו לו חמין מוכנין ללוש בהן למוצאי שבת. ומענין הדגים סמוך לחשיכה, אם המים חמים משחשיכה שרי דומיה דקדירה חיתא שפירש רבינו האיי ז"ל דקדירה חיתא זו היא שהיא כמי שלא התחילה לבשל, ולכולי עלמא אם המים רותחין משחשיכה מניחין בהו דג, דתו ליכא משום חתויי גחלים. והקדרה שהיא מונחת על האש כתב הרמב"ם ז"ל אסור להכניס מגריפה לקדרה והיא על האש להוציא ממנה בשבת, מפני שמגיס וזה מצרכי הבישול ונמצא מבשל בשבת. ומיהו כתב רבינו הרשב"א ז"ל דאי מתבשל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, משום דמגיס חייב משום מבשל, וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי תו (איכא) [ליכא] משום מבשל. וכל דבר שהרוח קשה אין גוזרין שמא יגלהו ויחתהו. ולשון רבינו האיי ז"ל, ולענין מאי דקשה ליה זיקא מסקנא כלישנא בתרא וכרב אשי דבין גדיא בין דבר אחר בין שריק בין לא שריק שרי. והילכך תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום ושהה אותו בשבת, אם בשר גדי או דבר אחר דקשי ליה זיקא, בין טחו בטיט בין לא טחו בטיט מותר. שאם בא לפתוח התנור ולחתות, תכנס הרוח ויתקשה ויצטנן התנור ויפסיד. אין צולין את הבשר ובצל וביצה בתוך האש אלא כדי שיצלו מבעוד יום, ויהיו ראויין לאכילה. ואם נשארו אחר כן על גבי האש הרבה, מותר. מפני שמצטמק ורע לו, שאם חותה בגחלים יחרך אותם. וכל תבשיל שאסור לשהותו אם עבר ושהה אותו אסור לאכלו עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו.
ואין נותנים צמר ליורה אלא אם כן עקורה מעל האש, שמא יחתה בגחלים, והוא שיהא פיה טוח בטיט, שמא יגיס משחשיכה, כי דרכן של אלו להגיס תדיר. ואין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי [גחלים], אלא כדי שיקרמו את פניהם המדובקין בתנור, או באש. ואם נשארו אחר כן שיגמור אפייתן מותר, שאם יחתה יפסיד אותן. ואם נתן סמוך לחשיכה וחשכה ועדיין לא קרמו פניהם, אם במזיד אסור לאכול מהם עד מוצאי שבת, וימתין עד כדי שיעשו. ואם בשוגג מותר לו לרדות מזון שלש סעודות. וירדה בסכין בעבור שינוי.
ואע"פ שנצטוינו בענין שביתת השבת, יש דברים שאם מתחילין מערב שבת אע"פ שהולכין ונעשין מאיליהן בשבת, מותרין. ויש מהן שהן אסורין משום חשש שחששו חכמים, כמו שיתבאר בע"ה. מניחין הקדירה על גבי האש או בשר בתנור או על גבי גחלים והם מתבשלין מאליהן כל השבת, ואוכלין אותם בשבת. ובענין זה יש חילוק. שיש דברים שהם אסורים משום שגזרו שמא יחתה בגחלים. ודעת (הרב רבי אברהם) רבינו אלפאסי ורבי משה בן מימון ז"ל בזה שאם התבשיל הוא שלא בשל כל צרכו, או חמין שלא הוחמו כל צרכן. או אפילו תבשיל שבשל כל צרכו, כל זמן שמצטמק ויפה לו אין משהין אותו על גבי האש בשבת אע"פ שהונח מבעוד יום, שמא יחתה בגחלים כדי שישלים בשולו או כדי לצמקו. ואם גלה בדעתו שאינו רוצה בחמימות האש, כגון שגרף האש או שנתן אפר על גבי הכירה, או שהסיק בקש ובגבבה, הרי הסיח דעתו ממנה, ואין גוזרין שמא יחתה בגחלים. ושלשה כלים הם אשר עליהם מניחים הקדירה או על גביהן או בתוכן. והם הכירה והתנור והכיפה. והכירה הבלה מועט. והיא מקום ששופת בה שתי קדרות, והיכא שהוסק בקש ובגבבה אע"פ שאינה גרופה וקטומה משהין על גבה. והתנור הבלו גדול, אע"פ שגרוף וקטום, אין משהין בתוכו ולא על גביו, ולא סומכין אצלו תבשיל שלא בשל כל צרכו [ואפי' בשל כל צרכו] אם מצטמק ויפה לו [אסור]. דהואיל והבלו חם ביותר אינו מסיח דעתו ממנו. ואע"פ שגרף, אינו גורף כל האש ושם נשארו ניצוצות, וחיישינן שמא יחתה בגחלים, כדי לבער אותם הניצוצות. והכיפה היא מקום שפיתת קדירה אחת, והבלה רב מכירה ומועט מהבל התנור, לפיכך אם הוסק בקש או בגבבה, הרי מותר לשהות עליה כמו שהותר לשהות בכירה היכא שהוסק בקש או בגבבה. ואע"פ שאינה גרופה. אבל הסיקוה בגפת או בעצים, הרי היא כתנור ואין משהין בתוכה אע"פ שגרף וקטם. ותבשיל חי שלא בשל כלל, או שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו, מותר לשהותו על גבי האש, בין בכירה בין בכיפה בין בתנור. וה"ה שלא בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכל כתבשיל חי, שהרי הסיח דעתו ואין חושש בזה לחתות גחלים. זהו דרך הגדולים ז"ל, אבל עכשיו מנהגנו להקל בענין, וכל שנתבשל מערב שבת כמאכל בן דרוסאי, משהין אותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה. והטעם, שסתם הקדירות בערב שבת הן מבושלין כמאכל בן דרוסאי, או יותר. וסומכין על רבנו האיי ז"ל שפיר' האי קדרה חיה אי בשיל שפיר דמי. ופירש ז"ל אי בשיל כמאכל בן דרוסאי, שפיר. בשיל ולא בשיל, כלומר שלא הגיע למאכל בן דרוסאי. וסמך על ההוא דחנניה דאמר כל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה.
<h2>דף לד.</h2>
ומטעם דחששו חז"ל דילמא אתי לחתויי החמירו בענין הטמנה. כי מן הדין מי שקדרתו מבושלת ודעתו של אדם לשמור חמימותה, שהיה יכול לטומנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, ותשאר הקדירה טמונה בשבת עד צורך אכילה. אבל אמרו ז"ל גזירה שמא תרתיח הקדירה בשבת ויצטרך לגלותה עד שתניח הרתיחה ויחזור ויכסה בשבת, ונמצא טומן (בשבת) בדבר המוסיף הבל בשבת שהוא דילמא אתי לאטמוני ברמץ ואתי לאחתויי בגחלים, כן דרך ר"מ ב"ם ז"ל. ודברים המוסיפים הבל ומוסיפים לבשל התבשיל, הם גפת, שהוא פסולת הזיתים. והזבל והמלח והסיד והחול וזגין ומוכין [נ"א ומורסן] ועשבים בזמן שהן לחים מחמת עצמן. ויש דברים שאין מוסיפין הבל, והקדירה ששמין בתוכה אינה מוספת בבישול רק שומרין חמימות הקדירה, והן גיזי צמר וכנפי יונה, ונעורת פשתן, ונסורת חרשים ושלחין זגין ומוכין ועשבים יבשים. ובשבת אסור להטמין דבר חם אפילו באלו הדברים שאינן מוסיפים הבל גזרה שמא יטמין ברמץ. וישארו בו נצוצות ונמצא חותה בגחלים. אבל בין השמשות מותר לטמון אפילו בדבר המוסיף הבל, שסתם קדרות רותחות הן באותה שעה ונחו מרתיחתן ולא יצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה ושיצטרך לכסותה, כן דרך ר"מ ב"ם ז"ל. ואינו נכון לומר דמבעוד יום אסור ובין השמשות מותר. ודרך רש"י ז"ל ישר, שפירש דמחשיכה אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל אסור, משום גזרה שמא ירתיח הקדרה כשימצא אותה צוננת. ובין השמשות מותר דרותחות הן ולא יצטרך להרתיח. ומבעוד יום בדבר המוסיף הבל אסור, גזירה שמא יטמין ברמץ. ואם ספק חשיכה ספק אינה חשיכה או מבעוד יום, טומנין בדברים שאין מוסיפין הבל, אבל לא בדברים שמוסיפין הבל, מהטעם שאמרנו. ואם חשיכה ודאי אין טומנין את החמין אפילו בדברים שאינן מוסיפין הבל בשבת הוא. והטעם כמו שכתבנו למעלה דלמא אתי לחתויי בגחלים. והכי איתא בסוף פרק במה מדליקין.
<h2>דף לה:</h2>
ור"מ ב"ם ז"ל כתב, משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינונים בין השמשות. ומשיראו אלו השלשה כוכבים הוי לילה ודאי. וכוכבים אלו לא קטנים ולא גדולים אלא בינונים. (וה"ר יונה ז"ל) והיינו כרב יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה. ואמ' שם דכוכבים אלו בנונים.
<h2>דף לז:</h2>
ואע"פ שנצטוינו בענין שביתת השבת, יש דברים שאם מתחילין מערב שבת אע"פ שהולכין ונעשין מאיליהן בשבת, מותרין. ויש מהן שהן אסורין משום חשש שחששו חכמים, כמו שיתבאר בע"ה. מניחין הקדירה על גבי האש או בשר בתנור או על גבי גחלים והם מתבשלין מאליהן כל השבת, ואוכלין אותם בשבת. ובענין זה יש חילוק. שיש דברים שהם אסורים משום שגזרו שמא יחתה בגחלים. ודעת (הרב רבי אברהם) רבינו אלפאסי ורבי משה בן מימון ז"ל בזה שאם התבשיל הוא שלא בשל כל צרכו, או חמין שלא הוחמו כל צרכן. או אפילו תבשיל שבשל כל צרכו, כל זמן שמצטמק ויפה לו אין משהין אותו על גבי האש בשבת אע"פ שהונח מבעוד יום, שמא יחתה בגחלים כדי שישלים בשולו או כדי לצמקו. ואם גלה בדעתו שאינו רוצה בחמימות האש, כגון שגרף האש או שנתן אפר על גבי הכירה, או שהסיק בקש ובגבבה, הרי הסיח דעתו ממנה, ואין גוזרין שמא יחתה בגחלים. ושלשה כלים הם אשר עליהם מניחים הקדירה או על גביהן או בתוכן. והם הכירה והתנור והכיפה. והכירה הבלה מועט. והיא מקום ששופת בה שתי קדרות, והיכא שהוסק בקש ובגבבה אע"פ שאינה גרופה וקטומה משהין על גבה. והתנור הבלו גדול, אע"פ שגרוף וקטום, אין משהין בתוכו ולא על גביו, ולא סומכין אצלו תבשיל שלא בשל כל צרכו [ואפי' בשל כל צרכו] אם מצטמק ויפה לו [אסור]. דהואיל והבלו חם ביותר אינו מסיח דעתו ממנו. ואע"פ שגרף, אינו גורף כל האש ושם נשארו ניצוצות, וחיישינן שמא יחתה בגחלים, כדי לבער אותם הניצוצות. והכיפה היא מקום שפיתת קדירה אחת, והבלה רב מכירה ומועט מהבל התנור, לפיכך אם הוסק בקש או בגבבה, הרי מותר לשהות עליה כמו שהותר לשהות בכירה היכא שהוסק בקש או בגבבה. ואע"פ שאינה גרופה. אבל הסיקוה בגפת או בעצים, הרי היא כתנור ואין משהין בתוכה אע"פ שגרף וקטם. ותבשיל חי שלא בשל כלל, או שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו, מותר לשהותו על גבי האש, בין בכירה בין בכיפה בין בתנור. וה"ה שלא בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכל כתבשיל חי, שהרי הסיח דעתו ואין חושש בזה לחתות גחלים. זהו דרך הגדולים ז"ל, אבל עכשיו מנהגנו להקל בענין, וכל שנתבשל מערב שבת כמאכל בן דרוסאי, משהין אותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה. והטעם, שסתם הקדירות בערב שבת הן מבושלין כמאכל בן דרוסאי, או יותר. וסומכין על רבנו האיי ז"ל שפיר' האי קדרה חיה אי בשיל שפיר דמי. ופירש ז"ל אי בשיל כמאכל בן דרוסאי, שפיר. בשיל ולא בשיל, כלומר שלא הגיע למאכל בן דרוסאי. וסמך על ההוא דחנניה דאמר כל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה.
<h2>דף לח:</h2>
וכל שמותר לשהותו על האש, כשנוטלין אותו בשבת אסור להחזירו למקומו. ואין מחזירין לעולם אלא על גבי כירה גרופה או קטומה, או בכירה וכיפה שהסיקם בקש ובגבבה. והוא שלא הניח הקדירה על גבי הקרקע. אבל אם הניחה על גבי קרקע אין מחזירין ואפילו על גבי גרופה וקטומה. ואפי' היה דעתו להחזיר. אבל אם לא הניחן על גבי קרקע ועודן בידו, מותר להחזיר. ודוקא בשהיה דעתו להחזיר. אבל אין דעתו להחזיר עקר לדעתיה מנהון. כן כתב רבנו חננאל. וכן אין מחזירין לא לכירה ולא לתנור אם הסיקן בגפת או בעצים. ואפילו גרופין וקטומין שהבלן חם ביותר. וכל אלו שאין מחזירין עליהם אין סומכין עליהם בשבת הקדרה.
ואסור להטמין הצונן בדבר המוסיף הבל, ואפילו מבעוד יום, ואפילו צונן גמור. כדההוא מעשה בטבריא שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין (ל"ח, ב'). וההוא ודאי מבעוד יום עשו ואסרו להם חכמים מטעם שהיה מטמין בדבר המוסיף הבל. כן כתב הר"מ ב"ם ז"ל (והר"ר יונה ז"ל). מים חמין שטמנן מערב שבת ונתגלו בשבת, חוזר ומכסן, שהרי אינו מוסיף הבל.
<h2>דף נא.</h2>
ואסור להטמין הצונן בדבר המוסיף הבל, ואפילו מבעוד יום, ואפילו צונן גמור. כדההוא מעשה בטבריא שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין (ל"ח, ב'). וההוא ודאי מבעוד יום עשו ואסרו להם חכמים מטעם שהיה מטמין בדבר המוסיף הבל. כן כתב הר"מ ב"ם ז"ל (והר"ר יונה ז"ל). מים חמין שטמנן מערב שבת ונתגלו בשבת, חוזר ומכסן, שהרי אינו מוסיף הבל.
גרסינן בפרק במה טומנין אמר רב [יהודה] אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. ופרש"י ז"ל כדי שלא יחמו ולשמור צנתו. משמע מדבריו דלהטמין את הצונן כדי לחממו אסור, ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. אבל ר"מ ב"ם ז"ל כתב ספק חשיכה ספק אינו חשיכה מותר לטמון דבר חם. ומותר לטמון דבר צונן בדבר שאינו מוסיף הבל כדי שלא יצטנן ביותר. וכן דעת הגאונים ז"ל. וכן הדברים נראין, דכל פרק במה טומנין בהטמנה דלהחם משתעי ולא בהטמנה דלהעמיד הצינה ושלא יחמו.
מחליף הכסוי בשבת כיצד. נוטל כסות ומניח כנפי יונה. או נוטל כנפי יונה ומניח הכסות. ומי שפנה התבשיל או המים החמין מכלי לכלי אחר ורצה לטמון הכלי אחר שהתבשיל עכשיו בתוכו בתוך דבר שאינו מוסיף הבל, מותר. כמו שהתרנו למעלה בדבר הצונן, שלא אסרו להטמין בשבת, אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בתוכו. אבל היכא שפנהו לכלי אחר מותר, וכן בתוספתא לא אסרו להטמין אלא במיחם שהוחמו מערב שבת, אבל מפנה הוא לתוך מיחם אחר או לתוך קיתון אחר ומטמין ע"כ. ומניחין מיחם על גבי מיחם בשבת, וקדרה על גבי קדרה, לא בשביל שיוחמו אלא בשביל שיעמוד חומה. שלא אסרו אלא להטמין, אבל להניח כלי חם על גבי כלי חם מותר כדי להעמיד חומם. וכלי שיש בו מים צוננין או יין או שמן לא יתננו על גבי הקדירה, שהרי מוליד, ואם הניח מבעוד יום מותר. ואינו כטומן בדבר המוסיף הבל. וכל דבר שאינו בא לידי בישול, וכל דבר שאין בו משום בישול מותר בין בכלי ראשון בין כנגד המדורה. ולא אמרו יד סולדת בו אסור אלא במים ושמן ויין שהם קלים להתבשל, ובחיין שלא הוחמו כדי בישולן. והילכך מותר לתת על גבי קדירה בשבת תבשיל שנתבשל כל צרכו. וכן פאנאדאש וקסואילאש כדי לחממן ואפילו תהא יד סולדת בו, ואע"פ שהקדרה נתונה על גבי האש, לפי שאין דרך בישול בכך, ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד המדורה, והרי אין כאן משום בישול, אבל על גבי האש אסור. ורבינו הרשב"א היה מתיר בדרך זה שכתבנו. אבל לשום הפאנאדה או הקסואילה תחת הבגדים שהם על גבי המיחם או שהם על גבי קדירה אסור, דהא המיחם דבר שהוא חם הוא וכשמשים עליו הפאנאדה ואח"כ מטמין עם הבגדים הא נראין הדברים שאסור להטמין משחשיכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו. ואפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, דבזה אין חילוק בין נתבשל ללא נתבשל בענין הטמנה. דאע"ג דמותר להטמין את הצונן בין להעמיד (חומו) צנתו בין להחם, על גבי מיחם אסור, דכיון שנותנו על גבי דבר חם ומטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל אסור. ומיהו ליתן הפאנאדה על גבי קדירה ולהשים על הפאנאדה כלי כדי לשמרו מן העכברים או כדי שלא תיטנף בעפרורית שרי, דאין זה כמטמין להחם אלא כשומר וכנותן כסוי על גבי קדירה. ויש מן הגדולים שאסרו ליתן כנגד המדורה קדירה או פאנאדה שקרש שמנוניתם, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול, והוי ליה נולד. ולדבריהם אפילו (בתנור) [בחמה] אסור. ולא נראה בעיני רבינו הרשב"א ז"ל דהואיל ומתחילה היה צלול ועכשיו חזר צלול אע"פ שנקרש בינתים אין זה נולד, וכן דעת מורי ה"ר פרץ. וכתב בשם ה"ר יחיאל דלא שייך משום מוליד כשהשמן קרוש ונימוח מדשרינן דאשה סכה שמן ומחממתה כנגד המדורה, ואע"פ דסתם שמן זית בחורף קרוש הוא והוא נמוח כשמחממין אותו כנגד המדורה.
<h2>דף קיט.</h2>
ערב שבת מצוה על כל אדם להשתדל לתקן צרכי שבת כדי שיהא מעונג. כמו שנא' (ישעיה נ"ח) וקראת לשבת עונג. ומצינו כי גדולי החכמים היו מתעסקין בצרכי השבת, שהאחד היה מחרך רישא והאחד היה מולח שיבוטא, שהוא דג, והאחד היה מבקע עצים. והטורח בערב שבת יאכל בשבת. ואין קובעין סעודה בערב שבת כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב.
